פניאס (בניאס) בתקופת החשמונאים ואחריה

מרד החשמונאים בדרום שם קץ לשליטה הסלבקית בארץ בכלל ובאזור פניאס בפרט. אך לא ברור אם הדבר הביא גם לסיום פריחת התרבות ההלניסטית במקום. אריסטובולוס (103 לפנה"ס) המלך החשמונאי הראשון שהשתלט על אזור הגליל העליון. בתקופה יותר מאוחרת הייתה פניאס תחת שלטון רומי בימי פומפיוס, אח'כ יש ממצאים המראים שהאזור היה בידי מלכת מצרים קליאופטרה ובשנת 63 לפנה"ס אוגוסטוס קיסר מעניק את האזור כמתנה להורדוס. תחשבו איזו עוצמה יש לאימפריה המצרית אם השליטה שלה מגיעה עד לפניאס, בדומה לכוח הרוחני שמקנים לפרעה במשנת בני ברוך. עם זאת הרבה מאוד מההיסטוריה של המקום לוטה בערפל.

הורדוס כדרכו, פותח במפעלי בניה נרחבים. בקרבת מערת הפניון והגומחות הוא מקים מקדש מפואר הבנוי כולו אבני שיש לבן בו סגדו למיטיבו: אוגוסטוס. בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים" מתאר את המקום תוך התפעלות גדולה ממראות הטבע המרהיבים, (שקצתם חסרים בימינו – כנראה בעקבות הרס מרעידות אדמה ששינו את פני המקום). ימים ספורים לפני מותו, ממנה הורדוס את בנו פיליפוס כמושל האזור. פיליפוס מרחיב את העיר פניאס והופך אותה לבירת האזור.  ומשנה את שמה ל קיסריה (קיסריון) לכבודו של אוגוסטוס קיסר והעיר נודעת כ קיסריה – פיליפי, להבדיל מקיסריה שעל חוף הים. בשם זה היא גם מתפרסמת בנצרות ובין העמים.

עם היווסדה של קיסריה פיליפי, היא הופכת ל"פוליס" כלומר לעיר יוונית עם הזכויות והאוטונומיה הנובעת מכך. כולל הקוריוז הידוע, שבזכות הכרזתה כפוליס, והכרה בה כעיר מקודשת, (בזכות מקדש פניון העתיק כנראה) הרי שלפי הנהוג באותה עת, באופן אוטומאטי היא הופכת גם לעיר מקלט עבור הנמלטים מן הרשויות של אותה תקופה… קיים סיפור נחמד המלמד כי פיליפוס התעניין בחקר מקורות הירדן וערך ניסוי קטן כאשר זרק אל מי הבריכה (הידועה בשם "הקערה") המצויה באזור מקורות הירדן  חופן מוץ, ואחר כך מצאו את המוץ באזור פניאס.

יהודי פניאס

בראשית המרד הגדול ברומי, נכלאים יהודי פניאס בתוך העיר ונמנעת מהם האפשרות לצאת. היהודים, שהיו שומרי מצוות, הזדקקו למצרכים ייחודיים שנמצאו רק מחוץ לעיר. בן מתתיהו מספר על ווארוס, הממונה על האזור מטעם אגריפס שבשמו נעשה הטבח הנורא של 70 נכבדים יהודים שהגיעו לפניאס כדי להבטיח בשם קהילותיהם את התנגדותם למרד ואת רצונם לקיים יחסי שלום עם המשטר הרומי.

גם הקיסר אספסיאנוס מבקר בפניאס ואגריפס מקריב לכבודו את חייהם של יהודים לכבוד נצחונה של רומי.יותר מאוחר מבקר במקום הקיסר טיטוס, והמושל עורך לכבודו "שעשועים" באמצעות עינוי שבויים יהודים.

אתה נמצא כאן

בצעירותי יצא לי לבקר  בארה"ב אצל חברים בעיר בוסטון. העיר הייתה ידועה אז לשמצה  בנהגים שלה שהיו נוסעים כמטורפים ללא שום יחס לסובבים אותם. במשך השבוע ששהיתי שם חוויתי על בשרי "כמעט תאונה" שהסתיימה למזלנו רק ב"גילוח" הטמבון הקדמי של רכבנו.

בעוזבי את העיר קיבלתי הסבר מדוקדק אייך לצאת ממנה לכיוון ניו יורק אבל זה לא עזר למול מסעף הכבישים בן 4 מישורים שונים בגובהם. את המבוך הזה לא הצלחתי לפצח וכול פעם מחדש במקום לצאת מהעיר חזרתי אליה.

מיואשים  עצרנו את הרכב בצד ונעמדנו מנפנפים בידיים כמו מבקשים טרמפ. ואז קרה הלא יאומן. על כביש מהיר עצר לנו נהג מונית בוסטוני. כשהבין את האנגלית הרצוצה שיצאה מפינו אמר לנו "סעו אחרי" ועזר לנו לצאת מהחושך אל האור.

מי לא מכיר היום את אפליקאציית "וויז" המאפשרת להגיע לכול נקודה שנבקש ולסמן לחברים איפה אתה, כדי שיגיעו אליך. ה"וויז" ממחיש לנו היטב שכדי להתמצא  במרחב בו אנו חיים אנו זקוקים לנקודות התייחסות נכונות כלפיו.

כלי התקשורת שהלכו והתפתחו בעשרות השנים האחרונות מטשטשים לנו את תמונת המצב האמיתית בה אנו חיים.החיבור בינינו בעזרתם הוא חיבור טכני בלבד המסתיר את העובדה שהקשר האמיתי בין הלבבות הולך פוחת ונעלם וזה שמביא עלינו רק רע. לכן מתגלה עכשיו חכמת הקבלה המסבירה שהתהליך ההיפרדות  הזה נעוץ בהיסטוריה של עם ישראל.

הפזורה שלנו בגולה 2000 שנה לימדה אותנו שאיננו מסוגלים להתקיים בה. לכול מקום שהגענו, הבאנו אליו קדמה וברכה וזה בדיוק מה שעורר עלינו צרות צרורות. בריטואל הזה נראה  כאילו יש עלינו "מנחוס" שקבע, שלא לזה יועדנו.

גם שחזרנו לפני 70 שנה למקורות,שוב זכתה ישראל להתפתחות מהירה שאין כמוה ועדיין ממשיכים על זה להתנכל לה מבלי שנצליח להבין למה ומדוע?

מחורבן המקדש לפני 2000 שנה בחר ישראל לחקות ולאמץ את המנהגים של שאר העמים כדי לקבל תענוגים מעושר שליטה וכבוד כפי שמכתיב לו טבעו האגואיסטי של האדם. בו זמנית  הוא דחה את חכמת הקבלה המסבירה שהעדיפות בהתפתחות ניתנה לנו על מנת להביא אותנו לממש את היעוד לו נבחרנו מכול העמים. ולהביא אחרינו את העולם להשיג אותו היעד.

היעוד הישראלי הוא לעלות מעל לאגו על מנת להתקשר בינינו בקשר חם ולבבי על פי שיטתה של החכמה אייך לקבל כוח חיבור בינינו ולהשפיע איתו כול טוב דווקא לזולת במקום לעצמנו.

רק בצורת קשר זו ניתן להשיג תענוגים שהם בלתי מוגבלים, בניגוד לתענוגים הקטנים אותם אנחנו מספקים לעצמנו. מי שלומד את שיטתה של חוכמת הקבלה יש ביכולתו להתעלות מעל תכונות אנושיות אגואיסטיות וכל זמן שעם ישראל יחזיק בעקרונות הללו ויביא אותם לעולם הוא יהיה נתמך על ידו ומוגן מכול צרה.

למה BB טוב ליהודים

על המוטו של רע וטוב מושתתים חיינו. אם הטובים לטייס אז הטובות לטייסים.

זה ברור, כי זה יחס ישר.

אבל בלי רע אפשר לדעת מה זה טוב?  ולהפך?

יפי הבלורית והטוהר בשמאל,הפרועים ומפירי הסדר בימין.

שמאל זה טוב וימין זה רע.

מי קבע?

האם דאגה לאנשים זה סוציאליזם,וההפך זה קפיטליזם?

הטבע של כולנו אגואיסטי. דאגה לעצמנו בלבד.

בימין ובשמאל, טייסים, סוציאליסטים וקפיטליסטים כאחד.

טבעו של אדם הוא שקובע ולא אייך הוא נראה, עושה או אומר.

על פי הטבע יישק דבר. הוא שקובע את יחסנו לזולת, ועל פי היחסים בינינו נקבעים חיינו.

כמות המרור שהוא מאכיל אותנו גדלה מפסח לפסח.

מה יהיה הלאה?

זה נראה לכם כמו פרומו יצירתי לבחירות של מפלגת השלטון?

אז זה לא!

BB  זה לא ליכוד, BB זה בני ברוך!!

"בני ברוך" היא קבוצת חברים עולמית הלומדת את שיטתה של חכמת הקבלה לבניית רשת קשר טובה בין חבריה ע"י שימוש נוסף בטבע האדם האגואיסטי בעל מנת להיטיב לעולם כולו.

המיוחד בחיבור של אותה רשת נובע מיכולת הבחירה החופשית  של אנשיה לרצות ולחיות במערכת ערבות אנושית בה כ"א קשור לשני מבלי לאבד את יחודיותו.

שורש המילה יהודי נובע מאותו רצון ייחודי שממלא אותו לבנייתה של אותה רשת קשר.

לכן יש לנו יעוד ותפקיד להביא דוגמה זו לידיעת כולם.

BB טוב ליהודים כבר אמרנו?

פולחן האישיות של סדאם חוסיין

אין ספק שפולחן אישיות הוא תופעה שקשה להסביר מבחינה רציונלית, תופעה מורכבת של נטייה עקבית, בסוגים שונים של חברות ומדינות בעלות ממשלים שונים, ליצור, לשמר, ויותר מכך להצדיק, מצב שבו יחיד מתעלה מעל הציבור והופך להיות בעל סמכות עליונה ומכאן לאובייקט שראוי להערצה וכבוד של אזרחיו .
במהלך סקירת הספרות נתקלתי בביטויים רבים של פולחן אישיות במשטרים שונים. לציין שזה תמיד נראה כדרך פעולה לא מתוחכמת במיוחד ומאוד פשוטה וישירה, לכן לא ברור איך הציבור שנתון תחת המשטרים הללו נסחף אחר התדמית השקרית והמוגזמת הזו.
אך אל לנו לשכוח שהכול תלוי בנסיבות ופולחן האישיות מגיע בד"כ בזמני משבר, בהם המדינה ואזרחיה חשים השפלה, חולשה ומחפשים את האדם שיושיע אותם מהמצב אליו נקלעו. בזמנים כאלה פולחן האישיות נותן מענה לכל הייחולים והחסרונות של העם. עירק, בזמן עלייתו של סדאם חוסיין , הייתה במשך כיותר מעשור ללא משטר יציב וברור, כאשר סביבה מדינות ערביות כמו סוריה ומצרים עברו מהפכות ממשלתיות, אינספור משטרים נפלו ולעם העירקי לא היה ברור לאן פניה של המדינה מועדות, מתכון מובן לעלייתו של סדאם חוסיין ולתדמית שהוא מכר לעמו. זמנים נוספים בהם הציבור מתמסר לאשליית ההנהגה הם זמנים של אויבים מבחוץ, בין אם זה נכון או מדומה, זה לא משנה, כאשר חברה מאוימת על ידי אויב חיצוני, לעתים קרובות המצב מייצר מנהיג ראוי .
המונח, פולחן אישיות, נתבע ע"י ניקיטה חרושצ'וב בעת שתיאר את שלטונו של סטלין, אך התופעה התקיימה שנים רבות קודם לכן במישורים שונים.
מבחינה היסטורית, שליטים רבים קידמו את פולחן האישיות שלהם. מונרכיות מוחלטות היו הצורה הנפוצה של ממשל ורוב המלכים המסורתיים התקיימו ביראת הכבוד וההערצה הציבוריות. לדוגמא, מצרים הפרעונית, סין הקיסרית והאימפריה הרומית העניקו לשליטים שלהם מעמד של אלוהים-מלכים.
פולחן האישיות, הוא חלק מתעמולה של שלטון טוטליטרי, בדרך כלל. ריכוז של כל הכוח בידי מנהיג כריזמטי יחיד בתוך מדינה טוטליטרית. השלטונות במדינה מגויסים לצורך בניית תדמית ציבורית גדולה ומפוארת למנהיג, יותר מהמציאות ומעבר למה שהוא באמת. פולחן האישיות מתבטא בהאדרת שמו של המנהיג באמצעי התקשורת, פרסום נאומיו או ספרים שמתפרסמים בשמו שלעתים הוא אף לא כתב אותם, תליית תמונותיו והצבת פסלים שלו ברחובות ובבניינים ציבוריים, כתיבת שירים עליו, וכינויו בתארים כגון "המנהיג הדגול". פעמים רבות מוענקים לו דרגה צבאית גבוהה, עיטורים ומדליות, על לא כלום .
פולחן האישיות מקרין תמונה של מנהיג שמסוגל לתת לעם הדרכה הכרחית שיכולה לבוא רק ממנו. סטאלין היה הכרחי משום שרק הוא יכול היה לזהות אויבים, מאו היה הכרחי משום שרק הוא יכול היה לשרטט קו נכון באסטרטגיות לחימה וסדאם ידע לזהות מתי רוצים להשתלט על עירק ויש לתת תרופה למכה ולצאת למתקפה. כמובן שהכול אשליה של ניצול נסיבות המציאות וברוב המקרים סדאם יצא להתקפות ללא כל בסיס או על סמך הפנטזיות הפאן ערביות שלו .
פולחן האישיות מתחיל הרבה לפני שהמנהיג עולה לשלטון. הוא חייב לבסס לעצמו את הדרך לשם וכדי לעשות זאת הוא צריך להתאחד עם עקרונות המפלגה, פולחן האישיות עוזר לכך. סטאלין עשה זאת עם העקרונות המרקסיסטיים-לניניסטים וסדאם עשה זאת עם עקרונות מפלגת הבעת', סוציאליזם ופאן ערביות. סדאם יצר לעצמו תדמית ברורה של "מורעל המפלגה". באחת מפגישותיו עם שגריר בריטניה בעירק, השגריר חזר יצא בהתרשמות מאוד גדולה לגבי מסירותו המלאה למפלגת הבעת'. היה ברור לעיני כל שסדאם חי ונושם את האידאולוגיה הבעת'יסטית .
גם קבלת "אות רפאדין" אשר מכתיר את סדאם לגנרל, ב-1973 מאל-בכר, הייתה חלק מפולחן האישיות שלו. שהרי לחוסיין לא היה מעולם שום ניסיון צבאי, כפי שצויין לעיל, הוא לא התקבל לאקדמיה הצבאית בגלל ציוניו הנמוכים.
ביטוי נוסף בפולחן אישיות הוא הצגת השליט כ"אבי האומה". לעתים סדאם חוסיין במהלך ראיונותיו בטלוויזיה, היה נותן לצופים טיפים לגבי הרגלי היגיינה, צחצוח שיניים, שטיפת ידיים וכו'. ממש כמו אב אשר מחנך את בנו ומלמד אותו לשמור על עצמו. סדאם הופיע גם בתמונות משפחתיות שבהם הוא משחק עם בניו, קורא להם סיפור, מחלק מדליות, הכול חלק מפולחן האישיות שבו רוצים להציג את סדאם כאבי האומה העירקית, כמי שדואג לכל אזרח במדינה כאילו זה בנו שלו .
המהפכות הדמוקרטיות של המאות השמונה-עשרה והתשעה-עשרה עשו את זה קשה יותר ויותר לאוטוקרטים מסורתיים לשמור על ההילה האלוהית שלהם. עם זאת, הפיתוח של תקשורת ההמונים המודרנית ותעמולת הממשלה אפשרו לכמה מהמנהיגים הלאומיים האחרונים שנשארו, לתמרן דעות פופולריות ולהקרין דימוי ציבורי מהולל כמעט באותה מידה. כתות של אישיות התפתחו סביב חלק מהרודנים הטוטליטריים הידועים ביותר לשמצה של המאה העשרים כמו היטלר, סטאלין ומאו, אשר בשיא כוחם בשלטון, צוירו כיצורים שאינם טועים, אלוהיים .
לאחר תפיסתו של סדאם חוסיין ע"י האמריקאים, העיתונות הערבית בערה והוכתה תדהמה. מדינות ערב והעם העירקי בפרט לא חשבו שסדאם ייכנע בצורה כל כך שפלה, ללא לחימה וללא רסיס של התנגדות. אפילו בניו לא נפלו לידיים אמריקאיות בקלות, אלא בקרב יריות עם הכוחות האמריקאים, אז איך זה יתכן שסדאם, המנהיג הגדול, החזק, הגנרל והלוחם הבלתי מעורער, אבי האומה העירקית נופל לשבי האמריקאי ללא התנגדות. רבים מאזרחי עירק חשו נבגדים, הם הרגישו שכל התדמית שמשטרו של סדאם בנה לאורך השנים היא שקרית. למרות שחייהם היו קשים מנשוא תחת מרותו של סדאם חוסיין עדיין הם הרגישו נבגדים ע"י מנהיגם . ע"י התופעה המתוארת אנו רואים כיצד באה לידי ביטוי השפעתו של פולחן האישיות של סדאם על העם העירקי.

הרעיונות השונים מאחורי פולחן אישיותו של סדאם חוסיין ויצירתו של לאום עירקי חדש על בסיס האומה המסופוטמית העתיקה לא יעמדו למבחן של רציונאליות ולוגיות, אבל בגלל שליטתו המלאה של סדאם במרחב התקשורתי והציבורי במדינה, והתעמולה היומיומית של שלטונו הוא מצליח לקבל לגיטימציה ולא יכול להיות מאותגר מפני יריבות חיצונית, ועל אחת כמה וכמה פנים ארצית.
חוסיין השתמש בכל דרכי התעמולה האפשריות כלפי קהל היעד הפנימי שלו וגם כלפי הקהל החיצוני, במטרה לקדם את פולחן האישיות שלו. כל המרחב הציבורי, חברתי, צבאי, כלכלי ומדיני נוצלו לטובתו.
ואכן, סדאם הבטיח כי הוא המנהיג היחיד הידוע לנתיניו ואין לו מנהיג חלופי. תמונתו פורסמה בכל מקום ציבורי והריכוזיות של כוחו והדרתם של אחרים מהמרחב הציבורי, הפכה אותו לשליט חזק שלאף אחד אין אפשרות להאפיל עליו.
למרות שהיה ידוע במשך זמן רב שהחיים בעירק של סדאם חוסיין היו רחוקים מהאוטופיה שמכונת התעמולה של הבעת' ניסתה לתאר, רק עם קריסת משטרו שהעולם החל לתפוס את העומק והרוחב של הזוועות שבוצעו במה שתואר בצדק "רפובליקה של פחד"

מדיה

הקלטות של סדאם חוסיין

הראיון האחרון של סדאם חוסיין

ארמונותיו של סדאם חוסיין

מערכון קומי

שלטונו של סדאם

כדי לבסס את משטרו, פעולתו הראשונה של סדאם כנשיא, הייתה טיהור הממשלה. הוא הוציא להורג כ-450 אנשי ממשל מכל הדרגות והמחלקות בעוון של בגידה וחוסר נאמנות. בהם גם חבריו והאנשים שעזרו לו לעלות לשלטון. סדאם ניהל דיקטטורה אוטוקרטית, אשר התאפיינה באלימות קשה כלפי האזרחים. כליאה, עינוי והוצאות להורג בכיכר העיר בעקבות שמועות על חוסר נאמנות היו עניין שבשגרה. המפלגה השלטת היחידה הייתה מפלגת הבעת'. סדאם הקים סוכנויות ממשלתיות אשר נוהלו ע"י משפחתו ונאמניו כדי לשלוט בכל הגופים העסקיים במדינה. עם הזמן, לסדאם ומשפחתו הייתה אחיזה מלאה בתעשייה של עירק ובמיוחד בתעשיית הנפט. הוא הקיף את עצמו, באחיו, דודיו וקרובי משפחתו מילדות .אנשים אלה ישבו בעמדות מפתח והיו בעלי כוח אדיר, לא בכדי הם נקראו "המאפיה של תיקרית". לדוגמא, שלושת אחיו החורגים היו בעמדות כוח רב. ברזאן איברהים חסאן, היה ראש המשטרה החשאית ושגריר עירק באו"ם, סאבאווי איברהים חסן היה ראש אגף המודיעין של הממשלה, והשלישי, וואטבאן איברהים חסן, היה שר הפנים. סדאם לא שכח את דודו המאמץ, ח'ייראללה טולפאח שעוד בתקופת כהונתו של אל-בכר מונה להיות ראש עיריית בגדד וכך זה ממשיך בלי סוף. המדינה, המפלגה והאנשים הפכו לאחד כדי להבטיח את שליטתו המלאה של סדאם בעירק.

אכזריותו של סדאם לא פסחה גם על משפחתו הקרובה ביותר.  ב-1997 בנותיו, חתניו ואישתו של סדאם נעצרו והושמו במעצר בית בעקבות חשד לתכנון ניסיון התנקשות בבנו עודאי. במהלך השנים עודאי פיתח לעצמו מוניטין של אלכוהוליסט הנוהג להתעלל בנשים ולאנוס אותן. הוא חי חיים ראוותנים, החזיק צי של מכוניות ואהב סיגרים וויסקי טובים כמו אביו. הוא עמד בראש הוועדה האולימפית של עירק והיה נוהג לענות ספורטאים אשר לא עמדו ביעדים שהוא שם להם. בשביל רבים מהעם העירקי עודאי היה סמל לכל מה שרע ורקוב במשטר של סדאם. שתי בנותיו ערקו לירדן וחזרו לעירק רק אחרי שקיבלו הבטחה מאביהם שהוא חונן אותן ואת בעליהן. לאחר שלושה ימים מרגע חזרתם לאדמת עירק, הבעלים נרצחו ובנותיו אשר הפכו לאלמנות בגלל אביהן, ניתקו קשר עמו ולא דיברו אתו עד לימיו האחרונים בכלא האמריקאי לאחר לכידתו. עדנאן, חברו הטוב של סדאם מילדות ואחיה של אשתו, היה גנרל בכיר בצבא עירק במהלך מלחמת איראן-עירק. הוא נחשב גיבור מלחמה צנוע והיה נערץ ע"י העם העירקי. ב-1989 הוא נהרג בתאונת מסוק מוזרה ויש האומרים שזה היה מכוון ע"י סדאם שלא אהב את הפופולריות ההולכת וגוברת של בן דודו והרגיש כי הוא מהווה איום על מקומו.

חשוב להבין שישנם שני קהלי יעד לפולחן האישיות של סדאם. הקהל הראשון הוא כמובן קהל הבית, העם העירקי, חסר האונים תחת שליטתו האבסולוטית של סדאם ומשטרו בכל תחומי החיים במדינה. וקהל מורכב יותר שהם הפקידים ואנשי הממשל שלו. מבחינת סדאם הם נחשבו האיום האמתי על שלטונו. טיפולו של חוסיין בתופעה הזו הוא פשוט, סדאם מיצב את עצמו בין העם לבין עובדי הממשל, הוא האלטרנטיבה היחידה שתחתיה הם יכולים להמשיך בתפקידם, כך הנאמנות מובטחת ע"י פחד, שנובע לא מהשליט אלא מהאלטרנטיבה שלו.

במשך עשרים השנים הבאות סדאם בונה את האימפריה שלו וחי חיים של עושר על חשבון העם העירקי אשר ברובו סובל מעוני. כאשר נכנסו הכוחות האמריקאים בשנת 2003 לארמונו של סדאם הם נדהמו מהעושר שהקיף אותם. חדרי אמבטיה מעותרים בזהב, ריצפת שיש מבריקה ו-650 מיליון דולר מוחבאים בקירות הארמון. בשנת 2002 משכורתו הממוצעת של האזרח העירקי הייתה 2,500 דולר בשנה .אין ספק שסדאם חי ברמת חיים מנותקת לגמרי מהמציאות הקשה שהעם שלו חווה ביומיום.

מבית האסורים לכס השלטון

ב-1966, קרו שני אירועים אשר הפכו את הקערה על פיה, עריף נהרג בהתרסקות מסוק ואחיו קיבל את השלטון ועפלק הודח מהמפקדה האזורית הבין לאומית של מפלגת הבעת' בסוריה. סדאם קיבל מסר שישנה הזדמנות לקחת את השלטון, הוא הצליח לברוח מהכלא וירד למחתרת במטרה לתכנן את הצעד הבא שלו יחד עם אל-בכר.
לאחר שנתיים, ביולי 1968, התפרצה משלחת צבאית של מפלגת הבעת' אשר בראשה עמד סדאם, לארמון הנשיא ולקחה את השלטון לידיה. ההפיכה הייתה שקטה ואחיו של עריף נכנע וברח ללונדון, אל-בכר הפך לנשיא המדינה.
בחמש השנים הבאות, סדאם שקיבל לידיו תפקיד יותר ביטחוני ופחות פוליטי, דואג להימצא מאחורי אל-בכר בכל פגישה, אסיפה וראיון תקשורתי. מייצב את כוחו ומעמדו בשלטון ויוצר את רשת הביטחון שלו בממשלה, בעיקר בעזרת הצבת בני משפחה בתפקידי מפתח והקמת מערכת שלמה של מודיעין ומשתפי פעולה לרוחב כל צמרת השלטון והכוח. סדאם נפגש עם דיפלומטים רבים ומנהל ראיונות תקשורתיים עם כלי תקשורת זרים ותוך כדי יוצר לעצמו תדמית של איש רוח ומי שמוביל רעיונית, מאחורי הקלעים, את מפלגת הבעת'.
"צעיר יצוגי, בעל אמביציה נפלאה, נקווה שיינתן לו עוד כוח כי נראה שיש עם מי לדבר וניתן לעשות עמו עסקים", דוגמא לאחד התזכירים שמילא שגריר בריטניה לאחר פגישתו עם סדאם באותן שנים המראה את ההתרשמות שלו מחוסיין. בראשון ביולי 1973, סדאם קודם לדרגת גנרל וקיבל את "אות רפאדין" (Rafadin order), אות ההוקרה של המונרכיה העירקית. ביולי 1979, אל-בכר מודיע שהוא פורש מתפקידו מאחר שמצבו הבריאותי מתדרדר. אל-בכר איבד את כוחו והיה נתון תחת לחץ עצום שהגיע ממקורביו של סדאם ואנשי ממשלתו לוותר על כסאו למען חוסיין. ברור שפרישתו לא הייתה קשורה כלל למצבו הבריאותי. בשבעה עשר ביולי, "הקצב מבגדד" עלה לשלטון והחל את משטר הדמים שלו.

מסעו הפוליטי של סדאם

באותן שנים התגבשה לה מפלגה קטנה ומחתרתית, אשר מנתה בסה"כ 300 חברים, מפלגת הבעת' . כך שבגיל 20 סדאם מצא את שייכותו האידאולוגית והפוליטית והצטרף למפלגת הבעת' מפלגת הבעת' אשר משמעותה מפלגת "התחייה" נוסדה בסוריה בתחילת שנות הארבעים ע"י מישל עפלק, נוצרי אורתודוקסי וצלאח א-דין ביטאר, סוני מוסלמי. מפלגה חילונית מודרנית. העקרונות האידאולוגיים של התנועה כוללים סוציאליזם ערבי, לאומנות ופאן-ערביות. המוטו של הארגון הוא "אחדות, חופש וסוציאליזם" ב-14 ביולי 1958, החלה מהפכת יולי (July revolution), מפלגת הבעת' והמפלגה הקומוניסטית שהייתה גדולה ויציבה בהרבה מהבעת' חברו יחד והפילו את השלטון המלוכני, עבדול קארים קאסם עמד בראש המפלגה ומונה לראשות ממשלת עירק. באותן שנים חוסיין התגורר עם דודו עדיין באותו פרבר ומורשע ברצח של פעיל קומוניסטי, בגיל 21 הוא נכלא לחצי שנה. כשהשתחרר הוא קיבל מסר ממטה המפלגה בבגדד שישנה משימה ושהוא נבחר לבצע אותה. סדאם ארז את חפציו ונסע לבגדד.
בכירי המפלגה הבינו שכל עוד קאסם, שהיה מאוד מזוהה עם המפלגה הקמוניסטית, עומד בראשות הממשלה, הבעת' תמיד תישאר קטנה וללא עוצמה. משימתו של סדאם הייתה לעמוד בראש צוות חיסול שאמור היה להתנקש בראש הממשלה, עבד-אל-קרים- אל קסאם.
המשימה לא צלחה בשל טעות חמורה בשיקול דעתו של סדאם, הוא נפצע מכדור וברח בסופו של דבר מעירק לסוריה. לסיפור ההתנקשות והבריחה היו גרסאות רבות, שהפכו עם השנים, לסרט ורומן כתוב, אשר היוו כלים בגלוריפיקציה של סדאם. חוסיין מוצג כגיבור שחטף כדור למען האומה העירקית. גיבור אשר לא נכנע למוות, בריחתו מתוארת כעל טבעית. דהירה על סוס פראי, חצייה בשחייה של אחד הנהרות הגדולים והסוערים בעירק. "רק אלוהים יודע מי נתן לו את הכוח העל טבעי בשעות הקריטיות כשהוא נאבק בגלים, פצוע ברגלו…אבל הוא המשיך להיאבק, בעקשנות, עם כוח רצון חזק, הוא סרב למות"כשהגיע לדמשק סדאם שקע בחיי מפלגת הבעת', פגש את מישל עפלק, מייסד המפלגה ומנהיגה הרוחני ובין השניים נרקמה חברות. עפלק קידם מאוד את סדאם ולאחר כמה חודשים הוא נשלח לקהיר עם עוד פעילי מפלגה. בקהיר הוא ניהל אורח חיים די בורגני ושקט, למד משפטים באוניברסיטה ובזמנו הפנוי היה יושב בבתי קפה, קורא ומשחק שח-מט. הוא לא סיים את לימודיו והעדיף להשקיע את זמנו בדרכו הפוליטית במפלגה. כמו כן התחתן עם בת דודתו סאג'ידה, בתו של ח'ייראללה איתה גדל באותו בית. בפברואר 1963, מפלגת הבעת' עברה לשלב הבא שלה והפיכת המשטר בעירק החלה. קאסם נרצח ומפלגת הבעת' תפסה את השלטון בראשותו של אחמד חסן אל בכר, קצין צבא מהעיר תקרית.
עם ההפיכה חוסיין חזר לעירק, התמקם עם אשתו בבגדד והחל את תפקידו במשמר הלאומי של המדינה. עירק החלה את מלחמתה הארורה נגד העם הכורדי. משטר הבעת' החדש לא החזיק הרבה זמן מעמד, ולאחר תשעה חודשים שוב הייתה הפיכה והפעם ע"י עריף, אחד הקצינים הבכירים של הצבא העירקי באותה תקופה. אל-בכר נכנס למעצר בית וסדאם נשלח לכלא שהותו של סדאם בכלא הייתה קשה, למרות זאת, הוא הצליח ליצור קשרים טובים עם האסירים ואפילו להוביל שביתת רעב כדי לקבל תנאים טובים יותר לו ולחבריו למאסר. הוא המשיך את עבודתו הפוליטית גם מהכלא והיה מקבל מסרים מהמפלגה דרך אשתו שהייתה מגיעה לביקורים יחד עם התינוק שלהם עודאי. בזמן המאסר הוא קודם להיות אחד הקצינים הבכירים של מפלגת הבעת' החדשה.

השנים הראשונות של סדאם

חוסיין נולד ב- 1937 בכפר קטן בשם "אל אאוג'ה" (al-Auja) מרחק כמה שעות נסיעה מתיקרית, למשפחה ענייה של איכרים רועי צאן. אמו, סובה טולפה (subha tulfah), לא רצתה את ההיריון מכיוון שאביו נעלם בעוד היא נושאת את העובר ברחמה. היא ניסתה לשים קץ להיריון אך ללא הצלחה וב-28 באפריל נולד סדאם חוסיין .

פירוש השם סדאם הוא "הוא שמתמודד", ואכן ניתן לומר שלאורך חייו התמודד סדאם בשפע של משברים בכל התחומים. סובה נישאה בשנית לקרוב משפחתה, איברהים חסאן, אשר גידל את סדאם ביד קשה. הוא לא הסכים לשלוח אותו לבית הספר, כפה עליו לטפל במשק הבית ואף היה מכריח אותו לגנוב תרנגולות וכבשים. שכנים מספרים שלא פעם נשמעו צעקות של האב אשר היכה את סדאם על בסיס יומיומי וצעק שהוא לא רוצה אותו .

אמו הייתה אישה עצמאית ומאוד דעתנית. תמיד דאגה להשתתף בהתכנסויות משפחתיות, למרות שזה לא היה מקובל באותם שנים שאישה תיקח חלק באספות שכאלה. סובה הייתה נכנסת לדיוני הגברים אומרת את דעתה ללא חשש. במקביל לעבודת החקלאות, סובה נחשבה למכשפה של הכפר והייתה עוסקת בגילוי עתידות כדי לפרנס את משפחתה. סדאם מאוד העריך את אימו ודאג לנסוע לבקר אותה באופן קבוע גם לאחר עליתו לשלטון. כשהיא נפטרה, הוא בנה לכבודה מצבה מפוארת בתיקרית.

סדאם סבל התעללויות לא רק מאביו החורג אלא גם מבריוני הכפר שהציקו לו וקראו לו ממזר, המציאות הקשה הטמיעה בסדאם תוקפנות רבה והוא נהג להסתובב עם מוט מתכת כדי להגן על עצמו מפני אותם בריונים .

חוסיין היה בן 10 כאשר הגיע דודו, אחיה של אמו, ח'ייראללה טולפה (Khairallah Tulfah), לבקר את המשפחה. לימים, הפך ח'ייראללה, להיות דמות מרכזית ומשפיעה מאוד אשר אימצה את סדאם ועיצבה את תפיסותיו הפוליטיות והחברתיות.

סדאם מאוד התרשם מח'ייראללה שידע קרוא וכתוב והיה בעל השכלה. חוסיין הצעיר היה נחוש ללכת בעקבותיו, אך בית הספר הקרוב היה בתיקרית, היה רחוק מאוד מהכפר בו הוא חי ואביו החורג לא תמך ברצון של סדאם. למרות חוסר התמיכה, נסע סדאם והוא בן 10 בלבד לבד לדודו, בעיר תיקרית.

ח'ייראללה היה אדם משכיל, מורה, אשר נהג להתלבש בסגנון מערבי, ג'קטים, חולצות עם צווארון ועניבות. הוא היה קצין בצבא העירקי ולוחם למען הרעיון הפאן ערבי הקורא לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. הוא שוחרר מהצבא בשל ניסיון שיתוף פעולה נאצי שנכשל ונכלא למשך חמש שנים בשל הסתה לאומנית. ח'ייראללה היה מעריץ של היטלר ושנאתו לאימפריאליזם הבריטי ולזרים בכלל חלחלה למוחו של חוסיין הצעיר ועיצבה את מהלכיו הפוליטיים בצעירותו ולאחר מכן גם בימיו כנשיא עירק .

ח'ייראללה טולפאח מילא את ראשו של חוסיין בסיפורי גבורה על קרובי משפחתו אשר לחמו למען הלאומיות העירקית ונגד אויבים זרים שרצו להשתלט על המדינה וכך הטמיע את שנאת הזרים בתפיסתו של סדאם. ח'ייראללה פרסם קונטרס בשם: "השלושה שאלוהים לא היה צריך לברוא: פרסים, יהודים ויתושים" (the three whom god shouldnt have created: persians, jews and flies) ובו הוא מסביר את תורתו הגזענית. לימים סדאם השתמש בקונטרס הזה ופרסם אותו בשנית כאשר היה נשיא עירק.

לח'ייראללה שני ילדים, עדנאן, שהיה צעיר בשלוש שנים מסדאם ,וסאג'ידה, אשר בבגרותה נישאה לו. עדנאן וסדאם נהגו ללכת לבית הספר והפכו לחברים טובים. חוסיין הצעיר החל את דרכו ברכישת השכלה, אך הרקע הדל ממנו הגיע והחסך ביכולות בסיסיות כמו קריאה וכתיבה, שמו אותו ללעג בפני חבריו לכיתה. הוא סמך על חכמת הרחוב שלו ונהג לפתור את בעיותיו בעיקר באלימות. כדי להסיט את תשומת הלב של חבריו מהכיתה מרמת ההשכלה הנמוכה שלו, הוא נטל את התואר ליצן הכיתה ונהג לבצע מעשי קונדס רבים. אולם מעשי הקונדס של סדאם לא היו תמימים כל כך, פעם אחת החליק לאחד ממוריו נחש לתוך החלוק במסווה של חיבוק תמים. סדאם הושפל פעמים רבות בבית הספר, על ידי מוריו, וגם על ידי מנהל בית הספר שנהג לשים אותו ללמוד בכיתה של בני חמש, כאשר הוא כבר בן 14.

כשסדאם עלה לשלטון הוא דאג לנקום באותו סגל אכזרי, חזר לבית הספר וחיסל את המורים שהשפילו אותו בילדותו. למעשה הוא חיסל גם הרבה מאוד מחברי ילדותו, כדי שלא יישאר שום זיכרון של סדאם המושפל והנלעג .

מסעו המייגע של סדאם ממשיך, אבל בהחלט עולה מדרגה. באחד הימים כאשר חטף מכות רציניות מאחד המורים שלו הוא החליט לשים קץ לסיפור והגיע לבקר אותו בלילה וכאשר אחיו פתח את הדלת הוא ירה בו, הרג אותו וברח מהזירה. המורה התקשר למשטרה אך לא הצליח להוכיח שסדאם הוא הרוצח. יום למחרת המורה ברח מתיקרית לעיר אחרת .

מקרה נוסף אירע כאשר מנהל בית הספר החליט להשעות את הבחור הבעייתי, סדאם חיכה לו בחדרו ואיים עליו במוות, האיום צלח והמנהל לא השעה אותו . מיקרים אלו היוו קפיצת מדרגה בהתנהגותו של סדאם וברכישת כלים אפקטיביים להמשך חייו, הוא הבין שאיומים הם כלי אפקטיבי, ורצח הוא כלי שבעזרתו מקבלים הערכה וכבוד כפי שהוא קיבל מדודו ח'ייראללה כאשר ניסה לרצוח את המורה שלו .

זמן קצר לפני סיום הלימודים, דודו עזב את תיקרית בעקבות עבודה שקיבל כמורה בפרבר ליד בגדד. סדאם ובן דודו נשארו בתיקרית עד לסיום הלימודים היסודיים ב- 1955. בגיל 18 מחליט סדאם ללכת בעקבות דודו ומנסה להתקבל לאקדמיה הצבאית בבגדד. בשל ציוניו הנמוכים הוא מקבל תשובה שלילית וחווה אכזבה קשה, אך לא מוותר והוא ובן דודו אורזים את חפציהם, עוזבים את העיירה הישנונית תיקרית ונוסעים בעקבות ח'ייראללה לפרבר שוקק חיים ליד בגדד הבירה .
השנים הן שנים בהן בגדד בוערת לאור התפרעויות של סטודנטים, אשר רוצים מהפכה, המשטר המלוכני מאבד את כוחו, הקומוניזם חודר ללבבות האזרחים והאידיאולוגיה של נאצר (גאמל עבד אל נאצר- נשיא מצרים) הפאן ערביות והסוציאליזם תופסים תאוצה, תפיסתו הפוליטית והאידאולוגית של סדאם מתעצבת סופית. סדאם היה מעריץ גדול של נאצר אשר באותם שנים גרם להפיכה הצבאית נגד המשטר המלוכני במצריים והיה ידוע באידאולוגיה הסוציאליסטית שלו וברעיון הפאן ערבי. רק איחוד של כל ארצות ערב בכל העולם יכול לעמוד מול האימפריאליזם הבריטי, שהיה מושא שנאתו של סדאם בעקבות שליטת הבריטים בעירק עד 1932. סדאם מתקרב לשנות העשרים של חייו ומרגיש שהגיע זמנו למצוא את דרכו להתברג בעשייה הפוליטית .