מבית האסורים לכס השלטון

ב-1966, קרו שני אירועים אשר הפכו את הקערה על פיה, עריף נהרג בהתרסקות מסוק ואחיו קיבל את השלטון ועפלק הודח מהמפקדה האזורית הבין לאומית של מפלגת הבעת' בסוריה. סדאם קיבל מסר שישנה הזדמנות לקחת את השלטון, הוא הצליח לברוח מהכלא וירד למחתרת במטרה לתכנן את הצעד הבא שלו יחד עם אל-בכר.
לאחר שנתיים, ביולי 1968, התפרצה משלחת צבאית של מפלגת הבעת' אשר בראשה עמד סדאם, לארמון הנשיא ולקחה את השלטון לידיה. ההפיכה הייתה שקטה ואחיו של עריף נכנע וברח ללונדון, אל-בכר הפך לנשיא המדינה.
בחמש השנים הבאות, סדאם שקיבל לידיו תפקיד יותר ביטחוני ופחות פוליטי, דואג להימצא מאחורי אל-בכר בכל פגישה, אסיפה וראיון תקשורתי. מייצב את כוחו ומעמדו בשלטון ויוצר את רשת הביטחון שלו בממשלה, בעיקר בעזרת הצבת בני משפחה בתפקידי מפתח והקמת מערכת שלמה של מודיעין ומשתפי פעולה לרוחב כל צמרת השלטון והכוח. סדאם נפגש עם דיפלומטים רבים ומנהל ראיונות תקשורתיים עם כלי תקשורת זרים ותוך כדי יוצר לעצמו תדמית של איש רוח ומי שמוביל רעיונית, מאחורי הקלעים, את מפלגת הבעת'.
"צעיר יצוגי, בעל אמביציה נפלאה, נקווה שיינתן לו עוד כוח כי נראה שיש עם מי לדבר וניתן לעשות עמו עסקים", דוגמא לאחד התזכירים שמילא שגריר בריטניה לאחר פגישתו עם סדאם באותן שנים המראה את ההתרשמות שלו מחוסיין. בראשון ביולי 1973, סדאם קודם לדרגת גנרל וקיבל את "אות רפאדין" (Rafadin order), אות ההוקרה של המונרכיה העירקית. ביולי 1979, אל-בכר מודיע שהוא פורש מתפקידו מאחר שמצבו הבריאותי מתדרדר. אל-בכר איבד את כוחו והיה נתון תחת לחץ עצום שהגיע ממקורביו של סדאם ואנשי ממשלתו לוותר על כסאו למען חוסיין. ברור שפרישתו לא הייתה קשורה כלל למצבו הבריאותי. בשבעה עשר ביולי, "הקצב מבגדד" עלה לשלטון והחל את משטר הדמים שלו.