פולחן האישיות של סדאם חוסיין

אין ספק שפולחן אישיות הוא תופעה שקשה להסביר מבחינה רציונלית, תופעה מורכבת של נטייה עקבית, בסוגים שונים של חברות ומדינות בעלות ממשלים שונים, ליצור, לשמר, ויותר מכך להצדיק, מצב שבו יחיד מתעלה מעל הציבור והופך להיות בעל סמכות עליונה ומכאן לאובייקט שראוי להערצה וכבוד של אזרחיו .
במהלך סקירת הספרות נתקלתי בביטויים רבים של פולחן אישיות במשטרים שונים. לציין שזה תמיד נראה כדרך פעולה לא מתוחכמת במיוחד ומאוד פשוטה וישירה, לכן לא ברור איך הציבור שנתון תחת המשטרים הללו נסחף אחר התדמית השקרית והמוגזמת הזו.
אך אל לנו לשכוח שהכול תלוי בנסיבות ופולחן האישיות מגיע בד"כ בזמני משבר, בהם המדינה ואזרחיה חשים השפלה, חולשה ומחפשים את האדם שיושיע אותם מהמצב אליו נקלעו. בזמנים כאלה פולחן האישיות נותן מענה לכל הייחולים והחסרונות של העם. עירק, בזמן עלייתו של סדאם חוסיין , הייתה במשך כיותר מעשור ללא משטר יציב וברור, כאשר סביבה מדינות ערביות כמו סוריה ומצרים עברו מהפכות ממשלתיות, אינספור משטרים נפלו ולעם העירקי לא היה ברור לאן פניה של המדינה מועדות, מתכון מובן לעלייתו של סדאם חוסיין ולתדמית שהוא מכר לעמו. זמנים נוספים בהם הציבור מתמסר לאשליית ההנהגה הם זמנים של אויבים מבחוץ, בין אם זה נכון או מדומה, זה לא משנה, כאשר חברה מאוימת על ידי אויב חיצוני, לעתים קרובות המצב מייצר מנהיג ראוי .
המונח, פולחן אישיות, נתבע ע"י ניקיטה חרושצ'וב בעת שתיאר את שלטונו של סטלין, אך התופעה התקיימה שנים רבות קודם לכן במישורים שונים.
מבחינה היסטורית, שליטים רבים קידמו את פולחן האישיות שלהם. מונרכיות מוחלטות היו הצורה הנפוצה של ממשל ורוב המלכים המסורתיים התקיימו ביראת הכבוד וההערצה הציבוריות. לדוגמא, מצרים הפרעונית, סין הקיסרית והאימפריה הרומית העניקו לשליטים שלהם מעמד של אלוהים-מלכים.
פולחן האישיות, הוא חלק מתעמולה של שלטון טוטליטרי, בדרך כלל. ריכוז של כל הכוח בידי מנהיג כריזמטי יחיד בתוך מדינה טוטליטרית. השלטונות במדינה מגויסים לצורך בניית תדמית ציבורית גדולה ומפוארת למנהיג, יותר מהמציאות ומעבר למה שהוא באמת. פולחן האישיות מתבטא בהאדרת שמו של המנהיג באמצעי התקשורת, פרסום נאומיו או ספרים שמתפרסמים בשמו שלעתים הוא אף לא כתב אותם, תליית תמונותיו והצבת פסלים שלו ברחובות ובבניינים ציבוריים, כתיבת שירים עליו, וכינויו בתארים כגון "המנהיג הדגול". פעמים רבות מוענקים לו דרגה צבאית גבוהה, עיטורים ומדליות, על לא כלום .
פולחן האישיות מקרין תמונה של מנהיג שמסוגל לתת לעם הדרכה הכרחית שיכולה לבוא רק ממנו. סטאלין היה הכרחי משום שרק הוא יכול היה לזהות אויבים, מאו היה הכרחי משום שרק הוא יכול היה לשרטט קו נכון באסטרטגיות לחימה וסדאם ידע לזהות מתי רוצים להשתלט על עירק ויש לתת תרופה למכה ולצאת למתקפה. כמובן שהכול אשליה של ניצול נסיבות המציאות וברוב המקרים סדאם יצא להתקפות ללא כל בסיס או על סמך הפנטזיות הפאן ערביות שלו .
פולחן האישיות מתחיל הרבה לפני שהמנהיג עולה לשלטון. הוא חייב לבסס לעצמו את הדרך לשם וכדי לעשות זאת הוא צריך להתאחד עם עקרונות המפלגה, פולחן האישיות עוזר לכך. סטאלין עשה זאת עם העקרונות המרקסיסטיים-לניניסטים וסדאם עשה זאת עם עקרונות מפלגת הבעת', סוציאליזם ופאן ערביות. סדאם יצר לעצמו תדמית ברורה של "מורעל המפלגה". באחת מפגישותיו עם שגריר בריטניה בעירק, השגריר חזר יצא בהתרשמות מאוד גדולה לגבי מסירותו המלאה למפלגת הבעת'. היה ברור לעיני כל שסדאם חי ונושם את האידאולוגיה הבעת'יסטית .
גם קבלת "אות רפאדין" אשר מכתיר את סדאם לגנרל, ב-1973 מאל-בכר, הייתה חלק מפולחן האישיות שלו. שהרי לחוסיין לא היה מעולם שום ניסיון צבאי, כפי שצויין לעיל, הוא לא התקבל לאקדמיה הצבאית בגלל ציוניו הנמוכים.
ביטוי נוסף בפולחן אישיות הוא הצגת השליט כ"אבי האומה". לעתים סדאם חוסיין במהלך ראיונותיו בטלוויזיה, היה נותן לצופים טיפים לגבי הרגלי היגיינה, צחצוח שיניים, שטיפת ידיים וכו'. ממש כמו אב אשר מחנך את בנו ומלמד אותו לשמור על עצמו. סדאם הופיע גם בתמונות משפחתיות שבהם הוא משחק עם בניו, קורא להם סיפור, מחלק מדליות, הכול חלק מפולחן האישיות שבו רוצים להציג את סדאם כאבי האומה העירקית, כמי שדואג לכל אזרח במדינה כאילו זה בנו שלו .
המהפכות הדמוקרטיות של המאות השמונה-עשרה והתשעה-עשרה עשו את זה קשה יותר ויותר לאוטוקרטים מסורתיים לשמור על ההילה האלוהית שלהם. עם זאת, הפיתוח של תקשורת ההמונים המודרנית ותעמולת הממשלה אפשרו לכמה מהמנהיגים הלאומיים האחרונים שנשארו, לתמרן דעות פופולריות ולהקרין דימוי ציבורי מהולל כמעט באותה מידה. כתות של אישיות התפתחו סביב חלק מהרודנים הטוטליטריים הידועים ביותר לשמצה של המאה העשרים כמו היטלר, סטאלין ומאו, אשר בשיא כוחם בשלטון, צוירו כיצורים שאינם טועים, אלוהיים .
לאחר תפיסתו של סדאם חוסיין ע"י האמריקאים, העיתונות הערבית בערה והוכתה תדהמה. מדינות ערב והעם העירקי בפרט לא חשבו שסדאם ייכנע בצורה כל כך שפלה, ללא לחימה וללא רסיס של התנגדות. אפילו בניו לא נפלו לידיים אמריקאיות בקלות, אלא בקרב יריות עם הכוחות האמריקאים, אז איך זה יתכן שסדאם, המנהיג הגדול, החזק, הגנרל והלוחם הבלתי מעורער, אבי האומה העירקית נופל לשבי האמריקאי ללא התנגדות. רבים מאזרחי עירק חשו נבגדים, הם הרגישו שכל התדמית שמשטרו של סדאם בנה לאורך השנים היא שקרית. למרות שחייהם היו קשים מנשוא תחת מרותו של סדאם חוסיין עדיין הם הרגישו נבגדים ע"י מנהיגם . ע"י התופעה המתוארת אנו רואים כיצד באה לידי ביטוי השפעתו של פולחן האישיות של סדאם על העם העירקי.

הרעיונות השונים מאחורי פולחן אישיותו של סדאם חוסיין ויצירתו של לאום עירקי חדש על בסיס האומה המסופוטמית העתיקה לא יעמדו למבחן של רציונאליות ולוגיות, אבל בגלל שליטתו המלאה של סדאם במרחב התקשורתי והציבורי במדינה, והתעמולה היומיומית של שלטונו הוא מצליח לקבל לגיטימציה ולא יכול להיות מאותגר מפני יריבות חיצונית, ועל אחת כמה וכמה פנים ארצית.
חוסיין השתמש בכל דרכי התעמולה האפשריות כלפי קהל היעד הפנימי שלו וגם כלפי הקהל החיצוני, במטרה לקדם את פולחן האישיות שלו. כל המרחב הציבורי, חברתי, צבאי, כלכלי ומדיני נוצלו לטובתו.
ואכן, סדאם הבטיח כי הוא המנהיג היחיד הידוע לנתיניו ואין לו מנהיג חלופי. תמונתו פורסמה בכל מקום ציבורי והריכוזיות של כוחו והדרתם של אחרים מהמרחב הציבורי, הפכה אותו לשליט חזק שלאף אחד אין אפשרות להאפיל עליו.
למרות שהיה ידוע במשך זמן רב שהחיים בעירק של סדאם חוסיין היו רחוקים מהאוטופיה שמכונת התעמולה של הבעת' ניסתה לתאר, רק עם קריסת משטרו שהעולם החל לתפוס את העומק והרוחב של הזוועות שבוצעו במה שתואר בצדק "רפובליקה של פחד"